דר ג'יין גודול על תיירות בעלי חיים אחראית - ותקוותה לעתיד

כשתפסתי את ד"ר ג'יין גודול בת ה-89, היא ביקרה במרכז אספן ללימודי סביבה, בקולורדו, שם נתנה שלוש הרצאות לילדי בית ספר מקומיים מטעם מכון ג'יין גודול וארגון הנוער שלה Roots & יורה. זה היה תחילת הסתיו בקולורדו, ויונקי הדבש האחרונים של הקיץ רצו מפרח לפרח לפני שיצאו לנדידת הסתיו שלהם. המומחית לבעלי חיים, שמודה שלא רק אוהבת ציפורים, אלא כל היצורים החיים, הייתה בנפשה בין הנוף הפראי.

עדיין נוסעת יותר מ-300 ימים בשנה לאירועים אישיים, ד"ר גודול לא מראה סימנים של האטה מכיוון שהיא חולקת את פילוסופיית התקווה שלה בכל העולם.

נסיעות + פנאי: אני מתעניין במחשבותיכם על התפקיד שתיירות בעלי חיים ושימור יכולה למלא במדינות מתפתחות, במיוחד אלו באפריקה. כיצד יכולה התיירות להועיל למערכות אקולוגיות מקומיות ולחיות הבר התושבים?

ג'יין גודול: ובכן, יש לזה שני צדדים. התשובה העיקרית היא, כיצד מנוהלת התיירות במקום? זה המפתח המוחלט. במדינות רבות, הממשלה מגלה שאנשים ישלמו כדי ללכת לראות, למשל, גורילות הרים ברואנדה. אז החוקרים שם אמרו, 'לא יותר משישה אנשים בכל פעם, והם לא יכולים להישאר יותר משעה'. ובכן, הממשלות שם חושבות, 'בסדר, אנחנו מקבלים את כל הכסף הזה עבור שש. עכשיו נמפה את זה לשתים עשרה'. האזורים האלה מקבלים יותר מדי תיירים וזה משפיע על בעלי החיים. זה הורג את האווז שמטיל את ביצת הזהב.

האם יש פתרון? האם אדם יכול להיות נוסע אחראי?

אין לי את הפתרון, ולפעמים התיירות מנצלת את החיות נורא. אבל תיירות, מנוהלת היטב, חשובה מאוד מסיבות שונות. האחד, יש לזה השפעה גדולה על האנשים בסיור, במיוחד אם יש להם מדריך מקומי בקיא שיודע לא רק על אריות ופילים, אלא על ציפורים ואולי גם פרפרים, כך שגם אם לא רואים את הדברים הגדולים, אתה יכול להתבדר. וההטבות שהמדינה מקבלת אומר שגם הגנים הלאומיים מקבלים יותר כסף. יש הרבה תעסוקה בפארקים ובאירוח בקרבת מקום - בבתי מלון ומסעדות - שמספקת המון המון מקומות עבודה. האנשים המקומיים מתחילים לראות ערך לבעלי החיים.

אתה צודק. להיות במקום ולמעשה לראות את בעלי החיים בבית הגידול שלהם בעיניים גורם לך לרצות להילחם כדי להגן עליו.

אין עוררין על זה. כשאתה מסתכל בעיניים של שימפנזה, בעיניים של גורילה או של פיל, זה משנה אותך.

חלק מלוח הזמנים הבלתי פוסק שלכם ברחבי העולם הוא להרגיע אנשים שהתקווה לסביבה לא אבדה, ושגם פעולות בודדות יכולות לעשות את ההבדל.

אנשים יכולים לעשות את שלהם גם אם זה פשוט לא להשתמש בחומרי הדברה על המדשאות שלהם או מקומות תומכים עבור יונקי דבש או דבורים. זה יכול להיות כל כך פשוט. לא אוכלים בשר או לא אוכלים בשר יום אחד בשבוע מלכתחילה. בשר מתועש רע לך, זה נורא לבעלי החיים, וזה הורס את הסביבה. אז גם אם כל מי על הפלנטה שעדיין אוכל בשר יפסיק לאכול אותו רק ליום אחד ואחר כך ליומיים, זה יעשה הבדל עצום.

ההרצאות שלך לאחרונה מתמקדות ברעיון שיש תקווה לעולם טוב יותר. אני שותף לאופטימיות שלך, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו דברים הולכים ונעשים כהים יותר. מה מניע אותך להמשיך?

לא הייתי ממשיך הלאה אם ​​לא הייתי יודע שההגעה למקום עושה את ההבדל. ואני יודע את זה רק בגלל שאנשים אומרים לי. אני מקבל מכתבים שאומרים 'ויתרתי. אבל אחרי ההרצאה שלך, אני מבטיח לך שאני אעשה את שלי״. מאות צעירים כתבו ואמרו שהצטרפות ל-Roots & Shoots הייתה הדבר הטוב ביותר שעשו אי פעם. אפילו בטנזניה, ילד בן 12 אמר, 'עד לשורשים אנד יורה, לא ידעתי שלבעלי חיים יש רגשות. עכשיו, אני לעולם לא אפגע בחיה אחרת כל עוד אני חי'. זה מדהים.

האם אתה עדיין מופתע שכך התגלגלו חייך? המורשת המדהימה שהצלחת ליצור?

הדרך היחידה שבה אוכל להתמודד עם הטירוף הזה היא לומר, ובכן, יש שתי ג'יין, זו, אני מדבר איתך, נורמלית לחלוטין, ואז יש את הסמל שנוצר על ידי נשיונל ג'יאוגרפיק וכן הלאה. אני עובר בשדה תעופה עם משקפיים כהים והשיער שלי למטה, ועדיין אנשים זיהו אותי. אז חשבתי, ובכן, בסדר, הדבר היחיד לעשות הוא לעשות בו שימוש, אז אני אשתמש בו.

ואחרי, מתי - אם - תחליט סוף סוף להפסיק לנסוע, מי תהיה ג'יין גודול הבאה? האם אתה חושב שג'יין הבאה תהיה אחת מהילדים האלה ששמעו את המסר שלך?

אני חושב שיצוצו הרבה ג'יין גודולס. כלומר, אף אחד לא יכול להיות אני. אני חיי 90 שנה. אתה לא יכול לצפות מילד לדעת את כל הדברים שאתה לומד תוך 90 שנה. אבל תשוקה, מחויבות, מסירות, לילדים היום יש את כל אלה. יש ילדים שעושים דברים מדהימים. הם נותנים לי תקווה שהטבע הזה יוכל לחזור אם תיתן לו הזדמנות, אפילו מקומות הרוסים לגמרי. ולבעלי חיים על הסף אפשר לתת הזדמנות נוספת.