לא יכולתי להרשות לעצמי לפרוש בארהב אז עברתי לספרד בגיל 70 - איך עשיתי את זה

לפני שבע שנים עברתי מארה"ב לספרד. הייתי בן 70 ובעצמי. כעת, אני חי את חיי הטובים ביותר בבירת אירופה התוססת מדריד. הנה איך זה קרה.

אחרי שעבדתי בהוליווד כעוזר במאי במשך כמעט 20 שנה, עזבתי את העולם הזה מאחור ועברתי לסנטה פה, ניו מקסיקו. הרעיון שלי היה להשקיע את ביצת הקן הקטנה שלי בנדל"ן ולתת לה לגדול לכרית לפרישה שלי. קניתי שני בתים והתחלתי למכור נדל"ן.

בהתרסקות הדיור של 2008, שני הנכסים שלי נכנסו מתחת למים. הערך של כל אחד מהם ירד ל-100,000 דולר פחות מהמשכנתא. פתאום, הנדל"ן שלי היה חסר ערך, ולא הייתה לי הכנסה. עד 2010, הייתי פושט רגל, ב עיקול והייתי חייב כסף לחבר. ביצת הקן נעלמה. הייתי בן 63. לא היו לי ילדים, לא הורים, לא בעל, לא נדל”ן ולא התחייבויות. הרגשתי מפוחדת ובו בזמן אופוריה על החופש לגמרי.

הבנתי אם אי פעם הייתיהולך לפרוש, זה יצטרך להיות במדינה שבה אוכל לחיות על הפנסיה שלי. אני אדם מטייל היטב, וידעתי שקיימים מקומות כאלה. יצאתי למצוא את המתאים לי. במהלך החורפים הקפואים של סנטה פה, נסעתי בחיפוש אחר בית חם ובמחיר סביר יותר. חייתי במקסיקו שישה חודשים בשנת 2000. זה היה ברשימה הקצרה שלי, אבל הבטיחות הייתה דאגה.

ביקרתי גם בצ'ילה, ארגנטינה, הונדורס ופורטו ריקו. ביליתי שלושה חודשים בברזיל. סלבדור, באהיה, פיתה אותי, אבל זה לא היה מספיק סביר. גם אנטיגואה, גואטמלה, עלתה לראש הרשימה שלי למרות תשתית רעועה ובעיות בטיחות אפשריות.

לא שקלתי את אירופה כי חשבתי שזה יהיה יקר מדי, אבל ב-2016 טסתי למדרידלבקר חבר שהיה תלמיד שלי לאנגלית כשלימדתי תוכנית קיץ בסנטה פה. הוא הדריך אותי בשכונות המגוונות של העיר, בפארקים האלגנטיים, המוזיאונים ברמה עולמית וברי הטאפאס המסורתיים.

התבררספרד הייתה בתקציב שלי. התשתית פותחה. התחבורה הציבורית הייתה נקייה, נוחה ובמחיר סביר. והכי טוב, הרחובות היו בטוחים ומלאים באנשים ידידותיים בכל שעות היום והלילה.

חבר שלי לקח אותי אליוסביליהלפגוש את הוריו. ישבתי בגן המוצל של אלקאזר העתיק, מקשיבה להתזת המזרקות ושותה קפה עם חברי, הרגשתי מרוצה ומוזר בבית. ימים לאחר מכן, חוויתי את אותה תחושה בשיטוט דרך האלבאיצ'ין בגרנדה. מצאתי מקום שאליו אני שייך.

ביליתי שבוע בהתנדבות בתוכנית טבילה באנגלית לאנשי מקצוע ספרדיים. הוקסמתי מההתלהבות, האינטליגנציה והפיתוי שלהםשמחת חיים. עד שחזרתי למדריד, היו לי חברים חדשים.

לספרד יש הרבה קווי דמיון לדרום קליפורניה של נעורי: אקלים, צמחייה, חופים וארכיטקטורה. אצלי זה עורר נוסטלגיה נוחה. כשהגיע הזמן לחזור לארה"ב, לא רציתי לחזור. חשבתי, "אני יכול לגור כאן."

בחזרה בסנטה פה, התחלתי לחקור את דרישות התושבות עבורעובר לספרד. הפנסיה שלי בדיוק עמדה ברף הפיננסי. התחלתי לאסוף מסמכים, הזמנתי דו"ח של ה-FBI וקיבלתי אפוסטיל. הרופא שלי כתב מכתב ואמר שאין לי מחלות זיהומיות, וקניתי ביטוח בריאות ספרדי. הדפסתי דפי בנק, צילמתי תמונות פספורט, מילאתי ​​טפסים ושילמתי עמלות באינטרנט. לבסוף, תרגם לי הכל לספרדית על ידי מתורגמן מוסמך.

קבעתי תור להציג את הבקשה שלי באופן אישי בקונסוליה הספרדית ביוסטון, שהוקצתה לי בגלל מגורי הקבע בניו מקסיקו. פקיד לקח את הדרכון שלי ואמר לי שהוא יוחזר עם אשרת השהייה שלי מודבקת על אחד הדפים בעוד שישה שבועות עד שלושה חודשים.

ברגע שקיבלתי מייל שהודיע ​​שהוויזה שלי מוכנה, טסתי ליוסטון, לקחתי את הדרכון שלי, חזרתי לסנטה פה, ומכרתי או נתתי כמעט את כל מה שבבעלותי. הגעתי למדריד כעבור חודשיים עם ארבע מזוודות.

שמרתי על קשר עם החברים הספרדים שרכשתי כשהתנדבתי בתוכנית הטבילה באנגלית. אחת הנשים, איזבל, הזמינה אותי להתארח בחדר האורחים שלה בזמן שאני מחפשת מקום להשכרה. חיפשתי דירות במרכז מדריד, אבל מכיוון שהספרדית שלי הייתה פחות מבסיסית, איזבל התקשרה לקבוע פגישות והלכה איתי להופעות. תוך שבוע וחצי שכרתי סטודיו מרוהט בשכונת צ'מברי.

תוך 30 יום מהגעתי כתושב, נאלצתי להגיש את כל הניירת שהצגתי ביוסטון למשרד ההגירה במדריד, יחד עםמִפקָד(מסמך שמראה שרשמת את כתובתך בעירייה שלך). איזבל הלכה איתי לפגישה ההוא ולמשרד ההגירה. בזכותה הגשתי הכל עד המועד האחרון. שלושה חודשים לאחר מכן, תעודת התושבות הרשמית שלי הגיעה בדואר. מאז גיליתי שנדיבות מועילה כמו זו של איזבל נפוצה אצל ספרדים.

עכשיו זומבה, פילאטיס, חילופי שפות ושיעורי ספרדית ממלאים את ימיי. הערבים מבעבעים בשמחות של מפגש עם חברים ליין וטאפאס, ללכת לקונצרטים, לשיר בפיאנו בר ולרקוד כל הלילה. אני כותב את הדברים שלא הספקתי לכתוב במהלך חיי העבודה.

נהייתי בריא יותר בגלל שאני הולך אל התחבורה הציבורית וממנה. בְּתוֹרתושב בכיר של מדריד, יש לי כרטיס שמספק לי נסיעות ללא הגבלה במטרו, באוטובוסים וברכבות עירוניות בחינם. חיים ללא הוצאות ואחריות של מכונית הם שמחה צרופה.

שירותי הבריאות הספרדיים מאפשרים לי לטפל בכל החששות ללא עמלות נוספות. אם אני רוצה לבלות סוף שבוע בחוף הים, רכבת נקייה, נוחה ומהירה תביא אותי לשם תוך שעתיים. מכיוון שמדריד היא מרכז תחבורה, הנסיעה בתוך אירופה קלה וזולה. עד כה הייתי באמסטרדם, ברלין, פרנקפורט, דרום צרפת, טורקיה ובאזור אלגרבה של פורטוגל. מאוחר יותר השנה אסע לאדינבורו לפסטיבל הפרינג' ולונציה לביאנלה.

ספרד הוכיחה שהיא כל מה שקיוויתי שתהיה ויותר מכך. הצעד שלי התברר כהחלטה מבריקה, ומעולם לא הייתי מאושר יותר.