עזבתי את העבודה במשרה מלאה ועברתי לאיטליה לעבוד בכרם

כשהודעתי שאני עוזב את עבודת כתיבת המגזין שלי אחרי ארבע שנים, אף אחד לא הופתע. "עצוב בשבילנו, אבל שמח בשבילך," אמרו חברי לעבודה. "לאן הלאה?" כשהסברתי שאין לי תפקיד אחר בתור - שאני אורזת את הדירה שלי בברוקלין ליחידת אחסון ויוצאת לעבודה עלכרם באיטליה- זה הרים כמה גבות.

עוזבים משרה מלאה ונעימה? בכלכלה הזו? הרווחתי מספיק כדי לשלם עבור דירה של קלינטון היל שחלקתי עם חבר, אבל כמו כל אדם אחר בניו יורק (וברחבי המדינה), שכר הדירה שלנו עלו לתעריפים של "טרום קוביד" לאחר 18 החודשים שלנו. חוזה השכירות הסתיים באפריל. במקום להשתעל 400 דולר נוספים לחודש, בחרתי ביחידת אחסון בקונטיקט ובכרטיס בכיוון אחד לאיטליה.

העלאות שכר דירה בצד, כאב לי שינוי כבר די הרבה זמן. שֶׁלִיהרגלי עבודה מהביתבשלב מוקדם התגלגלה לדשדוש מהמיטה שלי לספה, לכתוב על סלבריטאים שחייהם הרגישו רחוקים באופן בלתי אפשרי משלי.

שפה היא משהו שתמיד החזיק את סקרנותי, אבל הכתיבה שלי הייתה מדשדשת. במקום זאת, מחוץ לעבודה, התחלתי להתמקדללמוד איטלקית. התאהבתי בשפה כשביקרתיטוסקנהוצ'ינקווה טרהכמה חודשים לפני המגיפה; ברגע שהעולם נסגר, התחלתי לקחת שיעורים וירטואליים שלוש פעמים בשבוע, לשוחח עם המורה שלי, ולנטינה, מרוחק ים. חודש אחרי חודש, עקביות שיחות חמקה ממני - ידעתי שאצטרך לשקוע באיטלקית כדי להתקדם כמו שאני רוצה.

הייתה רק בעיה אחת: כדי לחיות באיטליה, אצטרךלעזוב את העבודה שלי. ואם אעזוב את עבודתי, עדיין אצטרך הכנסה כלשהי, בתוספת דיור בר השגה. אז התחיל להתגבש הרעיון לעבוד על כרם.

במקביל לאיטלקית, למדתי שפה נוספת:יַיִן. לאורך המגיפה, מורחקת מהסחת הדעת המענגת של מסעדות וברים, התחלתי לשים לב יותר למה שאני שותה ואיך זה גרם לי להרגיש. רציתי להיות מסוגל לבטא איזה טעמים אני אוהב - שאני פראייר לכל מיני יינות ארומטיים, פורחים לבנה, אבל לא יכול לסבול שום דבר בניחוח יוגורטי או מלון. רציתי להיות מסוגל לחרוג מ"חד" או "חומצי" ולומר דברים כמו "יש קצת נשיכה - תחשוב על שיני חלב", שראיתי פעם בתפריט טעימות ומאז דגדגתי אותם. רציתי להבין את ההבדל בין מה שהופך יין לאורגני לעומת טבעי לעומת ביו-דינמי. הייתי צריך לדעת בדחיפות איך מבטאים זיביבו (זן ענבים איטלקי עתיק שלמדתי לאהוב).

רציתי לכתוב על יין, הבנתי, ורציתי ללכלך את הידיים תוך כדי.

במקום זאת, מצאתי את דרכי לראשונה לסביבה הסטרילית ביותר האפשרית: הWine & Spirit Education Trust (WSET) רמה 2קורס הסמכה במרכז היין הבינלאומי במידטאון. שם, טעמתי ודיברתי דרך PowerPoints על זני ענבים ואזורים צומחיםופרופילי טעם מתחת לנורות פלורסנט לבנים. הקורס נתן לי בסיס שהייתי זקוק לו מאוד ואת חיזוק הביטחון להתחיל לצוד כרמים.

ידעתי שאני רוצה איקב טבעי- מקום בו הענבים גדלים באופן אורגני ויש התערבות מוגבלת בתהליך ייצור היין, כלומר סולפיטים או סוכרים מופחתים עד ללא תוספת. "רק תוודא שהיין טוב," אמר אבא שלי.

מחפש הלאהדרך עבודה- אתר חילופי עבודה ותרבות הכולל מגוון רחב של חוות, כרמים והזדמנויות חליפין אחרות ברחבי העולם - עד מהרה גיליתימפחיד, רשום כ"חוות ענבי יין קטנה" באומבריה. התמונות נצצו ביופי יוקרתי: שורות של גפנים על רקע גבעות זוהרות ומתגלגלות, עם כלבי כבשים מתרוצצים וזוג איטלקי-אמריקאי בראש. קלאודיה, סיציליאנית ובשנות ה-50 לחייה, חייכה באור שמש מנומר כשהיא החזיקה אשכולות ענבים שמנמנים בתור עגילים. Ev, Midwestern וכיום בן 70, צולם ביקב ליד מיכלי הנירוסטה. בתמורה לחמש שעות ביום בכרם, חמישה ימים בשבוע, היית גר בחינם בדירה עצמאית בנחלתם ואוכל איתם. הייתי המום: הושטתי יד, הסברתי את העניין שלי בעבודה על הכרם ואת הרצון שלי לכתוב עליו. ציינתי את הניסיון שלי (אין, מלבד כמויות גדושות של שתייה) וכמה זמן אוכל להישאר (החלטתי על חודש אחד, כריצת מבחן), וקיוויתי לטוב.

הם ענו ואמרו שהם ישמחו לארח אותי, ושאלו מתי אני רוצה לבוא. הגענו לתזמון והודעתי בעבודה כמה שבועות מאוחר יותר, מתכננת לעבוד עד סוף אפריל לפני שאעביר את החפצים שלי למחסן ונסע לרומא, שם אתפוס אוטובוס לכפר מימי הביניים טודי לפגוש אותם.

שמתי את כוונתי לחסוך 10 אלף דולר לפני שעזבתי, אבל כשהמספר הזה המשיך להופיע מחוץ להישג יד, הבנתי שלא כדאי לחכות עד שהכל יסתדר בדיוק כפי שקיוויתי. זה הרגיש חוסר אחריות מבחינה כלכלית, ללא ספק, אבל עשיתי את החשבון הנפשי שלהופעות עצמאיותעמדתי בתור וידעתי שאוכל לגרום לזה לעבוד, בהינתן שאהיה ללא הוצאות מחיה במשך החודש ובדיוק קיבלתי את המשכורת האחרונה שלי בתוספת הפיקדון מהדירה שלי.

לא בטוח מה אעשה חוץ מ"חיתוך ומשימות תחזוקה אחרות של כרמים", כפי שסיפר לי איב באימייל, הגעתי עם מזוודה גדולה מדי ומה שקיוויתי היה בגדי עבודה המתאימים לכרם בתחילת מאי. קלאודיה אספה אותי והסיעה אותי לבית; היא הייתה חמה ומהירה לצחוק, ואני חיבבתי אותה מיד. כשהיא הראתה לי את החדר שלי - שנשמר קריר מחום הקיץ על ידי קירות האבן של המגדל בן שלוש הקומות מימי הביניים שבו הם גרים, חורבה לשעבר שהם כמעט פשטו את עצמם כדי לקנות בתחילת שנות ה-2000, לפי לאב - הרגשתי קורנת מאושר. "טוב מאוד,"כל הזמן אמרתי. טוב מאוד."יָפֶה." יפה מאוד. הכל הרגיש היפרבולי. "אני מרגיש כאילו נפלתי לתוך אגדה," אמרתי להם בארוחת הערב באותו לילה, לאחר ששוטטתי בין הכרמים, התרנגולות והפרגולה עמוסת הוויסטריה מחוץ לחדרי. בשעת הזהב, עם נהר הטיבר מטפטף ברקע והאוויר נפוח בניחוח יסמין הם צחקו עלי ואמרו, "לא הכנסנו אותך לעבודה עדיין."

באותו שבוע ראשון, המשימה היומית שלי הייתה לעדר את העשבים השוטים שצמחו בין הגפנים שבקושי ניצחו. עבדתי לצד שתי נשים אמריקאיות נוספות שהיו שם גם בחילופי דברים, חברות מהירות שעזרו לי להראות לי איך לזווית את עצמי כדי למזער כאבי גב ושורש כף היד. הם היוהחברים הכי טוביםשטיילו ברחבי מרכז אירופה ובריטניה דרך Workaway במשך תשעה חודשים, למדו מיומנויות חדשות בכל מדינה - בניית אבן, עבודות אירוח, הכנת ריבות, עיבוד עץ ועוד - במרדף אחר יום אחד לפתוח מיטת פרמקלצ'ר משלהם- וארוחת בוקר ביחד. דיברנו תוך כדי עבודה ושניהם פתחו בפני עולם של אפשרות: שאפשר להסתובב ככה חודשים, לעבוד ולהכיר אנשים חדשים ולחוות מקומות חדשים, בלי הוצאות כמעט. החודשים הבאים בחיי התחילו להבהיר: מלבד כמה חתונות וימי הולדת שהייתי צריך לחזור לניו יורק בשבילם, הייתי מחפש חילופי עבודה כמו זה לפרקי זמן, באופן אידיאלי עלכרמיםשבו יכולתי לעבוד בבוקר ולכתוב יצירות עצמאיות אחר הצהריים. כשהיא דיווחה על כך לקלודיה, היא הזהירה אותי באחד הציטוטים האהובים עליה: "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות."

בעודנו חפרנו באדמת החרסית, דמיינתי את השנים האחרונות של צלצול על המחשב הנייד שלי לבד בחדרי כמשהו קומפקטי, עידן שיכולתי לגרוף ולהניח בצד, לפנות מקום לזיכרון החדש שהשרירים שלי מפתחים. בסוף כל שורה, הייתי מסתובב ומתפעל עד כמה זה נראה נקי לעומת השורות שעדיין לא התמודדנו. בזמן אמת יכולתי לראות את ההשפעה של העבודה שלי - תחושה חדשה ומתגמלת, כזו שדי חמקמקה כשאתה כותב מאמרים לאינטרנט.

תמיד נכנסתי לתנופת העניינים רגע לפני שקלאודיה צלצלה בפעמון ארוחת הצהריים. קדימה, למטה, אחורה: הגוף שלי התכווץ והתכווץ כשחפרתי את האדמה, תנועה חסרת חן, אבל נראתה משהו קדוש, כל ההזעה הזו תחת השמש האומברית.

כולנו נשבר לארוחת צהריים, אכלנו מצלחות קרמיקה שקלאודיה ירתה וצבענו בעצמה. היא הייתה מקציפה פסטה עם עגבניות טריות וחופנים של עשבי תיבול מהגינה, או שאני אעשה כמיטב יכולתי לעזור כשהיא קוראת מתכון למרק אבוקדו ומלפפונים צוננים מספר הבישול האיטלקי שלה. ברוב הימים היינו פותחים בקבוק של הרוזה שלהם, שנקרא Eurosia (על שם הפטרון של הכנסייה מהמאה ה-13 שממנה הם שוכרים את היקב שלהם בכפר מונטמולינו; הם קיבלו השראה כשראו אותה מתוארת בכנסייה כמו לבוש ורוד ומחזיק אשכול ענבים). היין הוא בלנד של סנגיובזה-גרנאש-וויגנייה, שבשבילי תמיד יהיה טעם של ישועה ממותקת ברי משמש וזיעה של צהריים. למרות הבקבוקים הרבים ששתיתי שם (ששמחתי לדווח לאבא שלי היוטוב מאוד), לעתים רחוקות היה לי הנגאובר, הודות לשיטות הגידול האורגניות שלהם.

אחרי ארוחת הצהריים, התייצבתי מתחת לפרגולה הפורחת מחוץ לחדרי, שם הייתי כותב עד הערב. התרנגולים, החתולים, הכלבים והאווזים היו מסתובבים כשעבדתי על הסיפורים שלי, דעתם מוסחת אך נמרצת לכתוב שוב.

ברגע שהשמש התחילה לשקוע, הייתי עולה למעלה ומשוחח עם קלאודיה בזמן שהכנו ארוחת ערב לחמשתנו. יושבים סביב השולחן החיצוני שלהם, היינו מדברים על יין בעודנו שותים אותו והשיחה הייתה נודדת. היינו ממשיכים על הזדמנויות שניות לאהבה (קלאודיה ואיב התחברו מחדש לאחר שנישואיה הראשונים הסתיימו) ויצרני כובעים איטלקיים (לשניהם יש הערכה מקסימה לכובעים בנויים היטב) וסיפורי Workaway פרועים (לבנות היו לא מעט). בלילות אחרים, החברים של קלאודיה ואיב הגיעו למסיבות פיצה; כולם היו מתאספים כדי לפזר מוצרלה ואנשובי ועשבי תיבול על בצק טרי, והייתי זוכה לברבל להם באיטלקית. תהיתי לעתים קרובות אם הרומנטיקה של כל זה הייתה מתפוגגת לאחר זמן מה; מלבד כמה מפגשים מפחידים עם כל מיני חרקים, הימים עברו בפאר מעין תכשיטים.

השמש התחממה מדי יום והגפנים התחילו לצמוח כל כך מהר, עד שנדמה היה שאם תביט בהן מספיק זמן, תוכל לראות אותן נמתחות. עברנו מעדר לגיזום הגפנים וקשירתם. היינו שולפים את הזרעים הנמוכים ביותר וכל אלה שהיו קרובים מדי זה לזה או לא נשאו סימני פרי, כשהם שאבו אנרגיה מהאחרים. עם הגפנים שנותרו, היינו תוחבים אותם בין שורות תיל וקושרים אותם כך שיגדלו ישרים וגבוהים, מה שמקל על בציר הענבים בסוף הקיץ. עד סוף מאי, היה חם מכדי לעבוד אחרי הצהריים.

מהר מדי, יוני הגיע ואני עזבתי, בדרךרומאלפגוש את החבר הכי טוב שלי לטיול מסביבפוליהוסיציליה. קלאודיה החזירה אותי לתחנת האוטובוס שבה נפגשנו כזרים רק כמה שבועות קודם לכן; התחבקנו לשלום, ובכיתי עליתי לאוטובוס, לא בטוחה כמה זמן ייקח עד שאוכל לחזור. בדיוק כמו שהיא אמרה, החיים כבר התחילו לקרות: תוכניות אחרות החלו להצטבר לחודשים הקרובים, והיו רק כל כך הרבה ימים שיכולתי לשהות באופן חוקי באזור שנגן ללא ויזה (90 ימים מכל 180 , ליתר דיוק).

נשארנו ערים עד מאוחר בלילה לפני ערכנו מלאי, וספרנו כמה מארזים היו להם מכל אחד מהיינות שלהם. כשסיכמנו אותם, ערכתי את המלאי המנטלי שלי: איבדתי משכורת קבועה, אבל עדיין הייתה לי הכנסה מעבודה עצמאית. כבר לא היה לי ביטוח בריאות, אבל באירופה, לפחות, לא הייתי צריך לדאוג מזה הרבה. כתבתי לפי לוח הזמנים שלי והיה לי יותר זמן לטייל ולהציע סיפורים שריגשו אותי. האיטלקית שלי השתפרה מעט; היה לכלוך מתחת לציפורניים שלי, ויכולתי להישבע שקירוב של דו-ראשי ניצנים. אבל כשזה הגיע למה שלמדתי על יין - תוך התחשבות בכל המונחים ותווי הטעימה והפיזיות של הפיכת ענבים למשהו קסם - הבנתי שמה שהכרם באמת לימד אותי זה שאני לא יודע כלום על יין . ושאין מקום צנוע או מתגמל יותר להתחיל בו מאשר עם האדמה.